ב 2017 נפלתי....

"

עד שלא נפלתי – לא באמת הבנתי מה זה נגישות... .

איך נראים החיים כשכל מדרגה היא אתגר, וכל יציאה מהבית דורשת תכנון מראש? בטור אישי, כן ונוגע ללב, אני משתפת במסע הפרטי שלי להבין מהי נגישות באמת – לא רק עבור אחרים, אלא עבור עצמי.

היום אני רוצה לדבר איתכם על נגישות – ומה זה באמת אומר עבורי.

כשהייתי ילדה, לא חשבתי על זה בכלל. הסתדרתי לבד, וזהו. המושג "נגישות" נשמע לי רחוק ומעורפל. עם השנים התחלתי להבין קצת יותר – בעיקר באוניברסיטה, כשהיו שם לא מעט מדרגות. ועדיין, איכשהו הסתדרתי. נפילה פה, חוסר איזון שם – לא ייחסתי לזה משמעות עמוקה.

רק אחרי הלימודים, כשהתחלתי לעבוד בעמותת "נגישות ישראל", נפתח בפניי עולם חדש. רציתי לעזור להנגיש את העולם לאחרים – אבל עדיין לא באמת הבנתי מה זה אומר עבורי.

הרגע שבו הכול התחיל להשתנות הגיע כשהציעו לי להשתמש ברולטור כדי להקל על היציאות מהבית. מיד התנגדתי. "אני מסתדרת לבד", חשבתי. אבל אחרי עוד נפילה או שתיים, הסכמתי בלית ברירה. רק בחוץ, כמובן – בבית עדיין ניסיתי להחזיק בדימוי של עצמאות מלאה.

ואז הגיעה הנפילה הגדולה.

זה היה ב-2017, בפאב. נפילה קשה מאוד, שבעקבותיה נשברו לי שתי חוליות בעמוד השדרה. ההחלמה הייתה ארוכה וקשה ונמשכה כשנתיים. אחריה כבר לא יכולתי להתכחש עוד – חוסר שיווי המשקל הפך לבלתי נסבל, ומצאתי את עצמי נעזרת ברולטור או בכיסא גלגלים, בבית ובחוץ.

ופתאום ראיתי באמת כמה העולם לא נגיש.

כל מדרגה הפכה למחסום. שירותים לא מותאמים. שולחנות שלא מאפשרים גישה. שיפועים חדים מדי. אינספור פרטים קטנים שהופכים כל יציאה פשוטה למורכבת.

הבנתי על בשרי מה זה חוסר נגישות – לא כתיאוריה, אלא כמציאות יומיומית.

אני משתפת אתכם בזה עכשיו כי לא מזמן חזרתי מחופשה בים המלח. מאוד נהניתי, והייתי זקוקה לזה, אבל הדרך למלון והשהות בו היו רחוקים מלהיות נגישים. מדרגות, שיפועים חדים, חדר צפוף. בפעם הבאה אזמין חדר מותאם, זה ברור – אבל האמת היא שכל מלון צריך להיות נגיש, לא רק חלק מהחדרים.

אם לא היה לי את אבא שלי לצידי, ייתכן שלא הייתי מצליחה בכלל לצאת מהמלון.

ולאחרונה נוספה עוד שכבה להבנה שלי את המושג נגישות – הראייה שלי התדרדרה. התחלתי להגדיל פונטים, לשנות קונטרסטים, להשתמש בזכוכית מגדלת. ניסיתי אופטומטריסט – זה עזר מעט, אבל הראייה שלי לא יציבה ומשתנה מרגע לרגע. ייתכן שאני מתמודדת עם קושי ראייתי משמעותי יותר ממה שהייתי מוכנה להודות בעבר.

כך יצא שאין לי רישיון נהיגה, ובטלוויזיה אני יותר מקשיבה מאשר קוראת את הכתוביות. בהרצאות אני לא תמיד רואה את הלוח או את המצגת – אבל אני לומדת להסתגל, לחיות עם זה, ולעשות את הכי טוב שאני יכולה.

והכי חשוב – אני מבינה היום, באמת, מהי נגישות.

אני מבינה למה היא כל כך חיונית, ולמה אסור לנו להפסיק לדרוש אותה – עבור עצמנו, ועבור כל מי שזקוק לה.