כל הפוסטים

לפעמים אני חושבת שלכולנו יש דמיונות, חששות ופחדים קטנים שמסתובבים לנו בראש. חלקם חולפים כמו ענן קטן, וחלקם מצליחים ממש להשפיע על מצב הרוח — ולפעמים אפילו על הגוף עצמו. האתגר הגדול הוא להבין מהו פחד שצריך ללמוד לשחרר… ומהו פחד שמבוסס על סכנה אמיתית שדורשת זהירות והתייחסות. אחד החששות שמלווים אותי הרבה הוא הפחד לארגן משהו ואף אחד לא יגיע. זה קורה לי במיוחד כשאני צריכה להתאמץ כדי להגיע, להזמין מונית, להתארגן פיזית ונפשית, ואז עולה המחשבה: “ומה אם בסוף לא יצא מזה כלום?” אבל כשאני

" עד שלא נפלתי – לא באמת הבנתי מה זה נגישות... . איך נראים החיים כשכל מדרגה היא אתגר, וכל יציאה מהבית דורשת תכנון מראש? בטור אישי, כן ונוגע ללב, אני משתפת במסע הפרטי שלי להבין מהי נגישות באמת – לא רק עבור אחרים, אלא עבור עצמי. היום אני רוצה לדבר איתכם על נגישות – ומה זה באמת אומר עבורי. כשהייתי ילדה, לא חשבתי על זה בכלל. הסתדרתי לבד, וזהו. המושג "נגישות" נשמע לי רחוק ומעורפל. עם השנים התחלתי להבין קצת יותר – בעיקר באוניברסיטה, כשהיו שם לא מעט מדרגות. ועדיין, איכשהו הסתדרתי. נ

ככל שאני מתבגרת, כל הקונספט של זמן נהיה לי פחות ופחות מובן. ברור לי שיש זמן. ברור שאנשים משתנים, שהחיים משתנים, שאירועים חולפים, שהעולם מתקדם. ובכל זאת, יש בי חלק שלא מצליח באמת לתפוס את זה. איך הכול כל הזמן משתנה — ובאותו הזמן גם נשאר איכשהו אותו דבר. אולי כי שינוי אמיתי הוא לא תמיד דבר פשוט. אנחנו אוהבים לחשוב שהכול תלוי ברצון שלנו, בבחירות שלנו, בכוח שלנו לשנות. אבל לפעמים אלו דווקא הדברים הפיזיולוגיים, השנים שעוברות, המציאות סביבנו והחיים עצמם — שמזיזים אותנו קדימה גם בלי

יש רגעים שקטים כאלה, בלי שום סיבה מיוחדת, שבהם משהו קטן מצליח לגעת בדיוק במקום הרגיש בלב. לפעמים זו תמונה אקראית בפייסבוק של משפחה חוגגת יום הולדת, לפעמים משפט, זיכרון או מחשבה שעוברת לרגע בראש — ופתאום עולה תחושה שקשה להסביר במילים. אני באמת אוהבת את החיים שלי. לא מתוך ניסיון לשכנע את עצמי, אלא באמת. יש לי אנשים שאני אוהבת, זוגיות, משפחה, עשייה, חלומות שהגשמתי, וגם את היכולת לראות טוב ואור בתוך מציאות שלא תמיד הייתה פשוטה עבורי. עם השנים למדתי לחיות לצד המוגבלות, לצד השינויי

תמונה שלי - ללא קשר לכתבה למה רכבים חונים על המדרכה? אני באמת שואלת. זה לא אמור להיות נגד החוק? בתור אישה עם מוגבלות, ההליכה עצמה כבר דורשת ממני המון ריכוז. אני הולכת עם אורטור ומנסה להיות הכי יציבה שאפשר כדי לא ליפול ולא למצוא את עצמי שוב בבית חולים. אני בטוחה שהרבה אנשים עם מוגבלות מרגישים כמוני — לפעמים מדרגה אחת, שיפוע קטן או מעבר צר יכולים לעשות את כל ההבדל בין הליכה רגועה לבין פחד אמיתי. אבל הדבר שהכי מקשה עליי אלו מכוניות שחונות על המדרכה. וגם עמודים באמצע הדרך, עצים ש

נוסטלגיה . אתחיל בתזכורת, שאי שם בשנת 1990 התחלתי בכתיבת ספר. הייתי עוד ביסודי. באותה תקופה אהבתי מאוד לקרוא, בעיקר את ספריהן של גלילה רון פדר וסמדר שיר. הייתי גם מאוד באותו זמן וכך, מודה שגם בזמן השיעורים (נו נו נו לי!) כתבתי את הספר מיכל. על מה היה הספר? נערה נכה (אולי אני, למרות שלי אין כסא גלגלים) שמתאהבת במישהו בריא דרך האינטרנט (הא, סליחה, כשכתבתי הספר לראשונה עוד לא היה אינטרנט… והיא הכירה אותו דרך מודעה במעריב לנוער) ולא מספרת לו שהיא נכה, ולאחר תקלות ובעיות הם נהיים

לכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו. בחיים, באופי, בדרך שבה הוא מתנהל… בהכול. לי יש המון חסרונות, באמת. אני רחוקה מלהיות מושלמת, אבל גם לא דורשת מעצמי להיות כזאת. בסך הכול אני מרוצה ממה שנהייתי. התבגרתי, השתניתי, ואני רואה הרבה יותר את היתרונות — בכל דבר, וגם בעצמי. אז מה אם אני לפעמים לא מסיימת דברים? אז מה אם אני קצת בזיגזג? וקורה לי לא פעם שכשאני עושה משהו, במיוחד לעצמי, אני פשוט עושה הכי מהר בלי לשים לב לכל הפרטים. בגלל זה גם ראיתם לא מעט פעמים שגיאות כתיב בסוף פוסט או ד

יש ימים גדולים. לא דווקא במובן הטוב או הדרמטי — פשוט ימים שמרגישים גדולים מדי בשבילי. יותר מדי מחשבות, יותר מדי רצונות, יותר מדי דברים שאני רוצה להספיק, ובפועל… אני נשפכת מול הטלוויזיה בלי כוח לכלום. אחרי העבודה אני מדמיינת איך אני כותבת, מסדרת משימות, מתקדמת, יוצרת, עושה משהו עם כל מה שרץ לי בראש. ובמקום זה אני נהיית בטטה מקצועית עם מבט עייף ואלף מחשבות שלא מצליחות להפוך למעשים. הקטע המצחיק הוא שגם בתוך כל הבלגן הזה, הדמיון שלי עובד שעות נוספות. כל משפט שאני מתחילה לכתוב מרג

נורית יקרה, אז זהו, זה מתחיל. הרבה זמן לא הייתי בלי מטפלת, והנה הגיע היום הראשון. האמת? זה לא כזה נורא. אפילו יש בזה משהו משחרר. פתאום יש יותר מקום ל“אם בא לי” – לבחור, להחליט, להיות. אני לא לבד. ההורים פה לידי, הכי קרובים והכי תומכים, ויוסי איתי – וזה נותן שקט. ממש שקט. ובכל זאת, יש בי את השאלה הזאת שמנקרת: עד כמה אני באמת עצמאית? אני יודעת שעברתי דרך. אני לא אותה ילדה. יש דברים שהשתפרו, באמת. אני חזקה יותר ממה שאני לפעמים חושבת. אבל יש גם דברים שפחות – שיווי המשקל, הראייה,

אחרי שנתיים שלא עבדתי – אני פותחת דף חדש שנתיים לא עבדתי. שנתיים ארוכות, מטלטלות, שדרשו ממני הרבה יותר ממה שחשבתי שיש לי לתת. זו הייתה תקופה מורכבת – כלכלית, רגשית ופיזית. הרגשתי איך האנרגיה שלי נשחקת, איך הימים מתארכים, ואיך השקט החיצוני הופך לרעש פנימי. לא תמיד הייתי במיטבי, ולא כל הפוסטים שכתבתי היו נוצצים או מלאי השראה. להפך – הם היו אמיתיים. חשופים. לפעמים עצובים. ואולי דווקא בגלל זה הם היו כל כך חשובים. בין דיכאון, גיל המעבר וחיפוש משמעות היו רגעים שבהם תהיתי אם מה שאני

הוראות שימוש להיות מאושר/ת להתחיל את הבוקר במבט במראה ולומר לעצמך: אני אוהב/ת את עצמי. גם אם זה מרגיש מוזר – זה עובד. לחייך. אפילו חיוך קטן נחשב. לשתות משהו חם ולחשוב על רגע קטן אחד שעשוי להיות נעים היום. לא צריך משהו גדול, גם דבר פשוט מספיק. במהלך השגרה לשים מוזיקה שאוהבים. לפעמים זה רק ברקע, אבל זה משנה את האווירה. להיות נחמד/ה לאנשים סביבך. ואם מישהו פחות נחמד – לזכור מי בחרת להיות. בערב לומר מילה טובה, לעצמך ולאחרים. לתת לאהבה לעבור. לפני השינה לחייך שוב, להודות על מה שהי

כתיבה ואופטימיות הן הכלים שליוו אותי כל חיי – עוד מהילדות. לא מתוך חלום להיות סופרת, אלא מתוך צורך רגשי עמוק: להבין את עצמי, להרגיש פחות לבד, ולמצוא מקום בטוח בעולם. כילדה בודדה ועצובה התחלתי לכתוב. הכתיבה הפכה עבורי למרחב שבו מותר להרגיש, לחשוב, לטעות ולהיות אני. דרך המילים התחיל תהליך של קבלה עצמית, חיבור פנימי ואופטימיות שקטה. כתיבה ככלי רגשי וכדרך חיים עם השנים הבנתי שכתיבה היא הרבה יותר מביטוי רגשי. היא גשר: גשר לאנשים, לקשרים, להזדמנויות ולצמיחה אישית. באמצעות הכתיבה יצ

We are entering an era where technology is everywhere, and AI has become a powerful tool for content creation. In just a few minutes, it can generate posts, stories, articles, and even full books. And yet, paradoxically, this is exactly why the human touch matters more than ever. AI can produce text, but it cannot replace real writing skills. When people who don’t truly know how to write rely solely on AI, the result is often generic, shallow, and emotionally disconnected. Th

לולי – סיפור על כאב, הצלה ומציאת בית מוקדש באהבה ללולי פרלה פלג ז״ל היי, לי קראו לולי. לולי פרלה פלג. נולדתי במושב, וכבר מהרגע הראשון כולם התלהבו ממני. אני חצי כנענית וחצי זאב, שילוב מוזר ומקסים, ובהתחלה החיים חייכו אליי. היה לי בעלים, והוא אהב אותי ופינק אותי. אפילו לקח אותי לקרקס – מקום מלא אנשים, תנועה, משחקים. עולם שלם של ריגוש עבור גורה קטנה כמוני. חשבתי שמצאתי את מקומי. אבל לפעמים, גם כשהכול נראה טוב – הסיפור עוד רחוק מלהיגמר. הבעלים שלי נאלץ לעבור למלון. לי זה לא היה מ

בעידן שבו כמעט כל אחד יכול לכתוב לעצמו פוסטים, מאמרים ותכנים – ולקדם את עצמו בלחיצת כפתור בעזרת בינה מלאכותית – חשוב לעצור רגע ולזכור: לא כולנו סופרים. לא כולנו אנשי תוכן. ולא כולנו יודעים לכתוב מהלב. הבינה המלאכותית היא כלי מדהים. באמת. היא חכמה, זמינה, מהירה, ועוזרת מאוד לנסח, לארגן, לדייק. אבל – וזה אבל גדול – היא לא מספיקה. כי יש דברים שהיא פשוט לא יכולה להחליף: אנושיות. רגש. ידע שנצבר מניסיון חיים. אכפתיות. וכתיבה שנולדת מבפנים. אני משתמשת הרבה ב־ChatGPT. מאוד. הוא אפילו

קודם כול אישה. נורית. סופרת, מנחת כתיבה, כותבת, פעילה חברתית ויועצת בכל מה שקשור לכתיבה ולסדנאות כתיבה. אבל לפני כל הטייטלים והעשייה – אני אישה. הכתיבה תמיד הייתה שם בשבילי. מאז הילדות, גם עכשיו, וגם אל תוך העתיד. היא עזרה לי לשחרר רגשות לא פתורים, לא תמיד מובנים, ונתנה לי קול. מקום בטוח להוציא החוצה את מה שהיה בפנים, גם כשלא ידעתי לקרוא לו בשם. הכתיבה ליוותה אותי בהתמודדויות תעסוקתיות, בקשיים חברתיים, בענייני נגישות ובאהבה. ובעיקר – בהתמודדות עם המוגבלויות שלי, שהשפיעו ומשפי

מי לא רוצה לפעמים לעצום עיניים ולהסתכל מבפנים על הדבר שהוא הכי רוצה? אני עושה את זה לא מעט. עוצמת עיניים ומדמיינת את הבת שלי. אני יודעת. זה דמיון. אני יודעת שכולם מבינים את זה, וגם אני. אנחנו לא חיים בארץ פנטזיה, והדמיון לא הופך פתאום למציאות. אבל האמת? זה עוזר. זה באמת עוזר. יש לדמיון כוח. לא כוח שמבטל את המציאות, אלא כוח שמרכך אותה. שנותן ללב לנשום קצת. אי אפשר להפוך דמיון למציאות, אבל כן אפשר לתת לו מקום. אפשר לכתוב אותו. אפשר להפוך אותו לסיפור, לשיר, למילים. ובצורה הזו –

החיים שלי מלאים בהתלבטויות. האמת? אני ממש לא אוהבת להחליט. יש בי פחד עמוק מהחלטות לא נכונות. אפילו קטנות. כי החלטה אחת – גם אם היא נראית שולית – יכולה, כך נדמה לי, להשפיע על הכול. קחו למשל החלטה יומיומית ופשוטה: לאכול עוגייה או בננה. לכאורה, מה כבר ההבדל? אבל הראש שלי מיד מתחיל לעבוד: אולי הבננה תעשה לי טוב יותר, ואולי דווקא מהקליפה שלה אני אחליק? (כן, המחשבות לפעמים מגיעות רחוק). המסקנה הקבועה היא שלא משנה מה אבחר – ההחלטה תמיד קשה. ועכשיו זה מרגיש גדול יותר. שנת 2026 עומדת

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני פועלת עם הלב. כן, אני עושה חישובים, מתלבטת, מנהלת שיחות פנימיות ארוכות עם עצמי – אבל בסופו של דבר, הלב תמיד מנצח. את זה אפשר לראות היטב בכתיבה שלי. אני כותבת עם כל הלב, ומכניסה את עצמי לתוך המילים, לא משנה מה הנושא. אני מאמינה שכשכותבים מהלב – הכתיבה זורמת יותר, היא מרגיעה, והיא גם מאפשרת לאנשים אחרים להתחבר באמת. כתיבה מהלב היא לא רק סגנון, היא דרך. בעיניי, היא הדבר הכי חשוב שיש. מתוך האמונה הזו נולדה סדנת הכתיבה שלי. סדנה שלא מיועדת רק למי ש״יודע