כל הפוסטים

איך מכירים חברים בגיל 50? ועוד כשעובדים מהבית... יש דברים שכשהם קורים בילדות, אנחנו בכלל לא חושבים עליהם. חברים, למשל. בתור ילדים הכול נראה פשוט יותר. פוגשים את השכן, משחקים יחד – והופ, נהיים חברים. בגן זה קורה כמעט באופן טבעי, וגם במסגרות אחרות. אצלי זה היה קצת אחרת. בבית הספר היסודי הייתה לי חברה אחת, ובתיכון הכרתי עוד שתי חברות. בשנה מתקדמת יותר, אף אחד לא ממש התייחס אליי. לא קראו לזה חרם, אבל לפעמים כך זה הרגיש. אחר כך הגיעו הלימודים באוניברסיטה, ושם משהו השתנה. הכרתי הרב

מי אני כשאני כבר לא חייבת להוכיח? יש מחשבות שמגיעות בלי התראה מוקדמת. הן פשוט מתיישבות בראש ומסרבות ללכת. לאחרונה אני מבינה שאני כבר לא אותו אדם שהייתי במשך שנים רבות. זה לא אומר שהערכים שלי השתנו. עדיין חשוב לי לעזור, ליצור שינוי ולהשפיע. אבל משהו בקצב שלי, במוטיבציה שלי ואפילו בצורך שלי להוכיח – השתנה. כדי להבין את זה אני חוזרת הרבה שנים אחורה. בתיכון הייתי ילדה שונה. הרגשתי בודדה מאוד. לא באמת ידעתי אז להסביר למה, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה להשתלב כמו אחרים. הייתי ילדה של ס

יש פרידות שלא נובעות מריב. לפעמים אנחנו נפרדים ממקום, ממיזם או מחלום, בלי שאף אחד התכוון לפגוע בנו. לפעמים כל אחד פשוט ממשיך בדרך שלו. ועדיין... הלב מרגיש. אפשר לדעת שבחרת נכון ועדיין להתגעגע. אפשר לשמוח בשביל מי שממשיך את הדרך ועדיין להרגיש צביטה קטנה כשהמקום שהיה פעם חלק גדול ממך ממשיך בלעדיך. אפשר להיות אסירי תודה על כל מה שיש – עבודה, משפחה, חברים, יציבות – ובכל זאת להתאבל לרגע על משהו שהשקעת בו שנים מהלב. עם הזמן למדתי שלא כל כאב צריך לפתור. יש כאבים שפשוט צריך לתת להם מ

לפעמים דווקא הפחד מונע מאיתנו לגלות שיש תקווה אני מודה, במשך שנה וחצי קצת התרחקתי מבית החולים. רציתי שקט. רציתי לנשום. ובעיקר פחדתי. אני חושבת שכל אחד מאיתנו מפחד לשמוע מה באמת קורה עם הגוף שלו, במיוחד כשבתקופה האחרונה לא מרגישים טוב. גם אני חששתי. דחיתי, קיוויתי שאולי יהיה בסדר, ואולי פשוט לא אצטרך להתמודד. אבל היום קרה משהו שהפתיע אותי. לא יצאתי עם המשפט "הכול מושלם". ממש לא. היו שאלות, היו בדיקות, היו דברים שצריך לטפל בהם. אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי שמסתכלים על ה

מחר אני נוסעת לבית החולים. בסך הכול מדובר בבדיקות שגרתיות במחלקה שמטפלת בדיסאוטונומיה משפחתית. האמת? אני מרגישה די טוב. יש קצת עייפות, קצת חוסר במגנזיום, חוסר שיווי משקל, אבל ביחס למה שעברתי בחיים – אני במקום טוב, ואני מודה על זה. ובכל זאת... המילים "בית חולים" עדיין מעוררות בי משהו. אולי כי הן מחזירות אותי לתקופות מורכבות יותר. בתיכון עברתי שלושה ניתוחי גב בגלל עקמת. המשמעות הייתה יותר משליש שנת לימודים בבית החולים, רחוקה מהשגרה של כל בני גילי. אפילו הלילות היו לא פשוטים – פ

למה החלטתי לפתוח מחדש קהילה חברתית ואופטימית? בשנים האחרונות הקדשתי חלק גדול מהחיים שלי ליוזמות חברתיות. ארגנתי כנסים, קהילות, הרצאות, פרויקטים ומיזמים שנועדו לקדם שוויון, הזדמנויות וחברה טובה יותר. כשאני מסתכלת לאחור, אני מרגישה סיפוק גדול. לא כל חלום התגשם בדיוק כפי שרציתי, ולא כל מטרה הושגה במלואה, אבל אני יודעת שניסיתי, פעלתי והשקעתי את הלב. אחד הנושאים שהיו קרובים לליבי במיוחד הוא תעסוקת אנשים עם מוגבלות. במשך שנים פעלתי לקידום הנושא, כתבתי, הרציתי, יזמתי וחיברתי בין אנש

לבחור באור, גם כשלא תמיד קל לאחרונה אני שמה לב למשהו. הרבה אנשים סביבי נראים מוטרדים יותר, לחוצים יותר ועייפים יותר. המצב בארץ ובעולם, הדאגות האישיות, חוסר הוודאות והקצב המהיר של החיים – כל אלה מצטברים ומשפיעים על מצב הרוח של כולנו. ובכל זאת, אני רוצה לעצור לרגע ולהזמין אתכם להסתכל קצת אחרת. אני מזמינה אתכם להוציא החוצה את האור שלכם. לתת לאנשים לראות אופטימיות מקרוב. לא כי הכול מושלם, ולא כי אין קשיים. להפך. דווקא משום שתמיד יהיו אתגרים, חשוב לזכור שיש גם הרבה דברים טובים סבי

לפעמים כל מה שצריך הוא קצת אופטימיות החיים לא תמיד פשוטים. יש ימים שבהם הכול זורם, ויש ימים שבהם נדמה שהאתגרים מגיעים מכל כיוון אפשרי. אבל דווקא ברגעים האלה אני נזכרת כמה כוח יש לאנשים סביבנו, לחיוך קטן, לשיחה טובה ולתחושה שאנחנו לא לבד. אופטימיות אינה התעלמות מהקשיים. היא הבחירה להאמין שגם בתוך מציאות מורכבת אפשר למצוא רגעים של אור, משמעות ושמחה. לפעמים זה מפגש עם חברים, לפעמים פעילות מהנה בקהילה, ולפעמים רק הידיעה שיש מי שמקשיב ומבין. בשנים האחרונות למדתי שקהילה היא אחד המק

היום, כמו שאני עושה מדי פעם, נכנסתי לזיכרונות בפייסבוק. ❤️ פתאום עברו מול העיניים שנים שלמות – רגעים טובים יותר ופחות, שיאים ונפילות, הצלחות לצד תקופות של מנוחה והתמודדות. במקביל ראיתי איך העולם השתנה סביבי: אירועים פוליטיים, תקופת הקורונה, השינויים בעולם התקשורת והמדיה, וכעת גם מהפכת הבינה המלאכותית. כמובן שגם המשפחה, החברים והחיים עצמם המשיכו להשתנות ולהתקדם. זה מדהים לעצור לרגע ולנסות להבין כמה דברים כבר קרו. איך השנים חולפות, אנשים גדלים, החיים משתנים, ואנחנו ממשיכים להתק

לפעמים אני חושבת שלכולנו יש דמיונות, חששות ופחדים קטנים שמסתובבים לנו בראש. חלקם חולפים כמו ענן קטן, וחלקם מצליחים ממש להשפיע על מצב הרוח — ולפעמים אפילו על הגוף עצמו. האתגר הגדול הוא להבין מהו פחד שצריך ללמוד לשחרר… ומהו פחד שמבוסס על סכנה אמיתית שדורשת זהירות והתייחסות. אחד החששות שמלווים אותי הרבה הוא הפחד לארגן משהו ואף אחד לא יגיע. זה קורה לי במיוחד כשאני צריכה להתאמץ כדי להגיע, להזמין מונית, להתארגן פיזית ונפשית, ואז עולה המחשבה: “ומה אם בסוף לא יצא מזה כלום?” אבל כשאני

" עד שלא נפלתי – לא באמת הבנתי מה זה נגישות... . איך נראים החיים כשכל מדרגה היא אתגר, וכל יציאה מהבית דורשת תכנון מראש? בטור אישי, כן ונוגע ללב, אני משתפת במסע הפרטי שלי להבין מהי נגישות באמת – לא רק עבור אחרים, אלא עבור עצמי. היום אני רוצה לדבר איתכם על נגישות – ומה זה באמת אומר עבורי. כשהייתי ילדה, לא חשבתי על זה בכלל. הסתדרתי לבד, וזהו. המושג "נגישות" נשמע לי רחוק ומעורפל. עם השנים התחלתי להבין קצת יותר – בעיקר באוניברסיטה, כשהיו שם לא מעט מדרגות. ועדיין, איכשהו הסתדרתי. נ

ככל שאני מתבגרת, כל הקונספט של זמן נהיה לי פחות ופחות מובן. ברור לי שיש זמן. ברור שאנשים משתנים, שהחיים משתנים, שאירועים חולפים, שהעולם מתקדם. ובכל זאת, יש בי חלק שלא מצליח באמת לתפוס את זה. איך הכול כל הזמן משתנה — ובאותו הזמן גם נשאר איכשהו אותו דבר. אולי כי שינוי אמיתי הוא לא תמיד דבר פשוט. אנחנו אוהבים לחשוב שהכול תלוי ברצון שלנו, בבחירות שלנו, בכוח שלנו לשנות. אבל לפעמים אלו דווקא הדברים הפיזיולוגיים, השנים שעוברות, המציאות סביבנו והחיים עצמם — שמזיזים אותנו קדימה גם בלי

יש רגעים שקטים כאלה, בלי שום סיבה מיוחדת, שבהם משהו קטן מצליח לגעת בדיוק במקום הרגיש בלב. לפעמים זו תמונה אקראית בפייסבוק של משפחה חוגגת יום הולדת, לפעמים משפט, זיכרון או מחשבה שעוברת לרגע בראש — ופתאום עולה תחושה שקשה להסביר במילים. אני באמת אוהבת את החיים שלי. לא מתוך ניסיון לשכנע את עצמי, אלא באמת. יש לי אנשים שאני אוהבת, זוגיות, משפחה, עשייה, חלומות שהגשמתי, וגם את היכולת לראות טוב ואור בתוך מציאות שלא תמיד הייתה פשוטה עבורי. עם השנים למדתי לחיות לצד המוגבלות, לצד השינויי

תמונה שלי - ללא קשר לכתבה למה רכבים חונים על המדרכה? אני באמת שואלת. זה לא אמור להיות נגד החוק? בתור אישה עם מוגבלות, ההליכה עצמה כבר דורשת ממני המון ריכוז. אני הולכת עם אורטור ומנסה להיות הכי יציבה שאפשר כדי לא ליפול ולא למצוא את עצמי שוב בבית חולים. אני בטוחה שהרבה אנשים עם מוגבלות מרגישים כמוני — לפעמים מדרגה אחת, שיפוע קטן או מעבר צר יכולים לעשות את כל ההבדל בין הליכה רגועה לבין פחד אמיתי. אבל הדבר שהכי מקשה עליי אלו מכוניות שחונות על המדרכה. וגם עמודים באמצע הדרך, עצים ש

נוסטלגיה . אתחיל בתזכורת, שאי שם בשנת 1990 התחלתי בכתיבת ספר. הייתי עוד ביסודי. באותה תקופה אהבתי מאוד לקרוא, בעיקר את ספריהן של גלילה רון פדר וסמדר שיר. הייתי גם מאוד באותו זמן וכך, מודה שגם בזמן השיעורים (נו נו נו לי!) כתבתי את הספר מיכל. על מה היה הספר? נערה נכה (אולי אני, למרות שלי אין כסא גלגלים) שמתאהבת במישהו בריא דרך האינטרנט (הא, סליחה, כשכתבתי הספר לראשונה עוד לא היה אינטרנט… והיא הכירה אותו דרך מודעה במעריב לנוער) ולא מספרת לו שהיא נכה, ולאחר תקלות ובעיות הם נהיים

לכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו. בחיים, באופי, בדרך שבה הוא מתנהל… בהכול. לי יש המון חסרונות, באמת. אני רחוקה מלהיות מושלמת, אבל גם לא דורשת מעצמי להיות כזאת. בסך הכול אני מרוצה ממה שנהייתי. התבגרתי, השתניתי, ואני רואה הרבה יותר את היתרונות — בכל דבר, וגם בעצמי. אז מה אם אני לפעמים לא מסיימת דברים? אז מה אם אני קצת בזיגזג? וקורה לי לא פעם שכשאני עושה משהו, במיוחד לעצמי, אני פשוט עושה הכי מהר בלי לשים לב לכל הפרטים. בגלל זה גם ראיתם לא מעט פעמים שגיאות כתיב בסוף פוסט או ד

יש ימים גדולים. לא דווקא במובן הטוב או הדרמטי — פשוט ימים שמרגישים גדולים מדי בשבילי. יותר מדי מחשבות, יותר מדי רצונות, יותר מדי דברים שאני רוצה להספיק, ובפועל… אני נשפכת מול הטלוויזיה בלי כוח לכלום. אחרי העבודה אני מדמיינת איך אני כותבת, מסדרת משימות, מתקדמת, יוצרת, עושה משהו עם כל מה שרץ לי בראש. ובמקום זה אני נהיית בטטה מקצועית עם מבט עייף ואלף מחשבות שלא מצליחות להפוך למעשים. הקטע המצחיק הוא שגם בתוך כל הבלגן הזה, הדמיון שלי עובד שעות נוספות. כל משפט שאני מתחילה לכתוב מרג

נורית יקרה, אז זהו, זה מתחיל. הרבה זמן לא הייתי בלי מטפלת, והנה הגיע היום הראשון. האמת? זה לא כזה נורא. אפילו יש בזה משהו משחרר. פתאום יש יותר מקום ל“אם בא לי” – לבחור, להחליט, להיות. אני לא לבד. ההורים פה לידי, הכי קרובים והכי תומכים, ויוסי איתי – וזה נותן שקט. ממש שקט. ובכל זאת, יש בי את השאלה הזאת שמנקרת: עד כמה אני באמת עצמאית? אני יודעת שעברתי דרך. אני לא אותה ילדה. יש דברים שהשתפרו, באמת. אני חזקה יותר ממה שאני לפעמים חושבת. אבל יש גם דברים שפחות – שיווי המשקל, הראייה,

אחרי שנתיים שלא עבדתי – אני פותחת דף חדש שנתיים לא עבדתי. שנתיים ארוכות, מטלטלות, שדרשו ממני הרבה יותר ממה שחשבתי שיש לי לתת. זו הייתה תקופה מורכבת – כלכלית, רגשית ופיזית. הרגשתי איך האנרגיה שלי נשחקת, איך הימים מתארכים, ואיך השקט החיצוני הופך לרעש פנימי. לא תמיד הייתי במיטבי, ולא כל הפוסטים שכתבתי היו נוצצים או מלאי השראה. להפך – הם היו אמיתיים. חשופים. לפעמים עצובים. ואולי דווקא בגלל זה הם היו כל כך חשובים. בין דיכאון, גיל המעבר וחיפוש משמעות היו רגעים שבהם תהיתי אם מה שאני

הוראות שימוש להיות מאושר/ת להתחיל את הבוקר במבט במראה ולומר לעצמך: אני אוהב/ת את עצמי. גם אם זה מרגיש מוזר – זה עובד. לחייך. אפילו חיוך קטן נחשב. לשתות משהו חם ולחשוב על רגע קטן אחד שעשוי להיות נעים היום. לא צריך משהו גדול, גם דבר פשוט מספיק. במהלך השגרה לשים מוזיקה שאוהבים. לפעמים זה רק ברקע, אבל זה משנה את האווירה. להיות נחמד/ה לאנשים סביבך. ואם מישהו פחות נחמד – לזכור מי בחרת להיות. בערב לומר מילה טובה, לעצמך ולאחרים. לתת לאהבה לעבור. לפני השינה לחייך שוב, להודות על מה שהי