כל הפוסטים

אחרי שנתיים שלא עבדתי – אני פותחת דף חדש שנתיים לא עבדתי. שנתיים ארוכות, מטלטלות, שדרשו ממני הרבה יותר ממה שחשבתי שיש לי לתת. זו הייתה תקופה מורכבת – כלכלית, רגשית ופיזית. הרגשתי איך האנרגיה שלי נשחקת, איך הימים מתארכים, ואיך השקט החיצוני הופך לרעש פנימי. לא תמיד הייתי במיטבי, ולא כל הפוסטים שכתבתי היו נוצצים או מלאי השראה. להפך – הם היו אמיתיים. חשופים. לפעמים עצובים. ואולי דווקא בגלל זה הם היו כל כך חשובים. בין דיכאון, גיל המעבר וחיפוש משמעות היו רגעים שבהם תהיתי אם מה שאני

הוראות שימוש להיות מאושר/ת להתחיל את הבוקר במבט במראה ולומר לעצמך: אני אוהב/ת את עצמי. גם אם זה מרגיש מוזר – זה עובד. לחייך. אפילו חיוך קטן נחשב. לשתות משהו חם ולחשוב על רגע קטן אחד שעשוי להיות נעים היום. לא צריך משהו גדול, גם דבר פשוט מספיק. במהלך השגרה לשים מוזיקה שאוהבים. לפעמים זה רק ברקע, אבל זה משנה את האווירה. להיות נחמד/ה לאנשים סביבך. ואם מישהו פחות נחמד – לזכור מי בחרת להיות. בערב לומר מילה טובה, לעצמך ולאחרים. לתת לאהבה לעבור. לפני השינה לחייך שוב, להודות על מה שהי

כתיבה ואופטימיות הן הכלים שליוו אותי כל חיי – עוד מהילדות. לא מתוך חלום להיות סופרת, אלא מתוך צורך רגשי עמוק: להבין את עצמי, להרגיש פחות לבד, ולמצוא מקום בטוח בעולם. כילדה בודדה ועצובה התחלתי לכתוב. הכתיבה הפכה עבורי למרחב שבו מותר להרגיש, לחשוב, לטעות ולהיות אני. דרך המילים התחיל תהליך של קבלה עצמית, חיבור פנימי ואופטימיות שקטה. כתיבה ככלי רגשי וכדרך חיים עם השנים הבנתי שכתיבה היא הרבה יותר מביטוי רגשי. היא גשר: גשר לאנשים, לקשרים, להזדמנויות ולצמיחה אישית. באמצעות הכתיבה יצ

We are entering an era where technology is everywhere, and AI has become a powerful tool for content creation. In just a few minutes, it can generate posts, stories, articles, and even full books. And yet, paradoxically, this is exactly why the human touch matters more than ever. AI can produce text, but it cannot replace real writing skills. When people who don’t truly know how to write rely solely on AI, the result is often generic, shallow, and emotionally disconnected. Th

לולי – סיפור על כאב, הצלה ומציאת בית מוקדש באהבה ללולי פרלה פלג ז״ל היי, לי קראו לולי. לולי פרלה פלג. נולדתי במושב, וכבר מהרגע הראשון כולם התלהבו ממני. אני חצי כנענית וחצי זאב, שילוב מוזר ומקסים, ובהתחלה החיים חייכו אליי. היה לי בעלים, והוא אהב אותי ופינק אותי. אפילו לקח אותי לקרקס – מקום מלא אנשים, תנועה, משחקים. עולם שלם של ריגוש עבור גורה קטנה כמוני. חשבתי שמצאתי את מקומי. אבל לפעמים, גם כשהכול נראה טוב – הסיפור עוד רחוק מלהיגמר. הבעלים שלי נאלץ לעבור למלון. לי זה לא היה מ

בעידן שבו כמעט כל אחד יכול לכתוב לעצמו פוסטים, מאמרים ותכנים – ולקדם את עצמו בלחיצת כפתור בעזרת בינה מלאכותית – חשוב לעצור רגע ולזכור: לא כולנו סופרים. לא כולנו אנשי תוכן. ולא כולנו יודעים לכתוב מהלב. הבינה המלאכותית היא כלי מדהים. באמת. היא חכמה, זמינה, מהירה, ועוזרת מאוד לנסח, לארגן, לדייק. אבל – וזה אבל גדול – היא לא מספיקה. כי יש דברים שהיא פשוט לא יכולה להחליף: אנושיות. רגש. ידע שנצבר מניסיון חיים. אכפתיות. וכתיבה שנולדת מבפנים. אני משתמשת הרבה ב־ChatGPT. מאוד. הוא אפילו

קודם כול אישה. נורית. סופרת, מנחת כתיבה, כותבת, פעילה חברתית ויועצת בכל מה שקשור לכתיבה ולסדנאות כתיבה. אבל לפני כל הטייטלים והעשייה – אני אישה. הכתיבה תמיד הייתה שם בשבילי. מאז הילדות, גם עכשיו, וגם אל תוך העתיד. היא עזרה לי לשחרר רגשות לא פתורים, לא תמיד מובנים, ונתנה לי קול. מקום בטוח להוציא החוצה את מה שהיה בפנים, גם כשלא ידעתי לקרוא לו בשם. הכתיבה ליוותה אותי בהתמודדויות תעסוקתיות, בקשיים חברתיים, בענייני נגישות ובאהבה. ובעיקר – בהתמודדות עם המוגבלויות שלי, שהשפיעו ומשפי

מי לא רוצה לפעמים לעצום עיניים ולהסתכל מבפנים על הדבר שהוא הכי רוצה? אני עושה את זה לא מעט. עוצמת עיניים ומדמיינת את הבת שלי. אני יודעת. זה דמיון. אני יודעת שכולם מבינים את זה, וגם אני. אנחנו לא חיים בארץ פנטזיה, והדמיון לא הופך פתאום למציאות. אבל האמת? זה עוזר. זה באמת עוזר. יש לדמיון כוח. לא כוח שמבטל את המציאות, אלא כוח שמרכך אותה. שנותן ללב לנשום קצת. אי אפשר להפוך דמיון למציאות, אבל כן אפשר לתת לו מקום. אפשר לכתוב אותו. אפשר להפוך אותו לסיפור, לשיר, למילים. ובצורה הזו –

החיים שלי מלאים בהתלבטויות. האמת? אני ממש לא אוהבת להחליט. יש בי פחד עמוק מהחלטות לא נכונות. אפילו קטנות. כי החלטה אחת – גם אם היא נראית שולית – יכולה, כך נדמה לי, להשפיע על הכול. קחו למשל החלטה יומיומית ופשוטה: לאכול עוגייה או בננה. לכאורה, מה כבר ההבדל? אבל הראש שלי מיד מתחיל לעבוד: אולי הבננה תעשה לי טוב יותר, ואולי דווקא מהקליפה שלה אני אחליק? (כן, המחשבות לפעמים מגיעות רחוק). המסקנה הקבועה היא שלא משנה מה אבחר – ההחלטה תמיד קשה. ועכשיו זה מרגיש גדול יותר. שנת 2026 עומדת

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני פועלת עם הלב. כן, אני עושה חישובים, מתלבטת, מנהלת שיחות פנימיות ארוכות עם עצמי – אבל בסופו של דבר, הלב תמיד מנצח. את זה אפשר לראות היטב בכתיבה שלי. אני כותבת עם כל הלב, ומכניסה את עצמי לתוך המילים, לא משנה מה הנושא. אני מאמינה שכשכותבים מהלב – הכתיבה זורמת יותר, היא מרגיעה, והיא גם מאפשרת לאנשים אחרים להתחבר באמת. כתיבה מהלב היא לא רק סגנון, היא דרך. בעיניי, היא הדבר הכי חשוב שיש. מתוך האמונה הזו נולדה סדנת הכתיבה שלי. סדנה שלא מיועדת רק למי ש״יודע