כל הפוסטים

קודם כול אישה. נורית. סופרת, מנחת כתיבה, כותבת, פעילה חברתית ויועצת בכל מה שקשור לכתיבה ולסדנאות כתיבה. אבל לפני כל הטייטלים והעשייה – אני אישה. הכתיבה תמיד הייתה שם בשבילי. מאז הילדות, גם עכשיו, וגם אל תוך העתיד. היא עזרה לי לשחרר רגשות לא פתורים, לא תמיד מובנים, ונתנה לי קול. מקום בטוח להוציא החוצה את מה שהיה בפנים, גם כשלא ידעתי לקרוא לו בשם. הכתיבה ליוותה אותי בהתמודדויות תעסוקתיות, בקשיים חברתיים, בענייני נגישות ובאהבה. ובעיקר – בהתמודדות עם המוגבלויות שלי, שהשפיעו ומשפי

מי לא רוצה לפעמים לעצום עיניים ולהסתכל מבפנים על הדבר שהוא הכי רוצה? אני עושה את זה לא מעט. עוצמת עיניים ומדמיינת את הבת שלי. אני יודעת. זה דמיון. אני יודעת שכולם מבינים את זה, וגם אני. אנחנו לא חיים בארץ פנטזיה, והדמיון לא הופך פתאום למציאות. אבל האמת? זה עוזר. זה באמת עוזר. יש לדמיון כוח. לא כוח שמבטל את המציאות, אלא כוח שמרכך אותה. שנותן ללב לנשום קצת. אי אפשר להפוך דמיון למציאות, אבל כן אפשר לתת לו מקום. אפשר לכתוב אותו. אפשר להפוך אותו לסיפור, לשיר, למילים. ובצורה הזו –

החיים שלי מלאים בהתלבטויות. האמת? אני ממש לא אוהבת להחליט. יש בי פחד עמוק מהחלטות לא נכונות. אפילו קטנות. כי החלטה אחת – גם אם היא נראית שולית – יכולה, כך נדמה לי, להשפיע על הכול. קחו למשל החלטה יומיומית ופשוטה: לאכול עוגייה או בננה. לכאורה, מה כבר ההבדל? אבל הראש שלי מיד מתחיל לעבוד: אולי הבננה תעשה לי טוב יותר, ואולי דווקא מהקליפה שלה אני אחליק? (כן, המחשבות לפעמים מגיעות רחוק). המסקנה הקבועה היא שלא משנה מה אבחר – ההחלטה תמיד קשה. ועכשיו זה מרגיש גדול יותר. שנת 2026 עומדת

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני פועלת עם הלב. כן, אני עושה חישובים, מתלבטת, מנהלת שיחות פנימיות ארוכות עם עצמי – אבל בסופו של דבר, הלב תמיד מנצח. את זה אפשר לראות היטב בכתיבה שלי. אני כותבת עם כל הלב, ומכניסה את עצמי לתוך המילים, לא משנה מה הנושא. אני מאמינה שכשכותבים מהלב – הכתיבה זורמת יותר, היא מרגיעה, והיא גם מאפשרת לאנשים אחרים להתחבר באמת. כתיבה מהלב היא לא רק סגנון, היא דרך. בעיניי, היא הדבר הכי חשוב שיש. מתוך האמונה הזו נולדה סדנת הכתיבה שלי. סדנה שלא מיועדת רק למי ש״יודע