בית חולים

מחר אני נוסעת לבית החולים.

בסך הכול מדובר בבדיקות שגרתיות במחלקה שמטפלת בדיסאוטונומיה משפחתית. האמת? אני מרגישה די טוב. יש קצת עייפות, קצת חוסר במגנזיום, חוסר שיווי משקל, אבל ביחס למה שעברתי בחיים – אני במקום טוב, ואני מודה על זה.

ובכל זאת... המילים "בית חולים" עדיין מעוררות בי משהו.

אולי כי הן מחזירות אותי לתקופות מורכבות יותר.

בתיכון עברתי שלושה ניתוחי גב בגלל עקמת. המשמעות הייתה יותר משליש שנת לימודים בבית החולים, רחוקה מהשגרה של כל בני גילי. אפילו הלילות היו לא פשוטים – פחדתי מאוד מהסיוטים, ובאותה תקופה גם מפרדי קרוגר... כן, זה באמת היה אחד הפחדים שלי.

ואז, שנים אחר כך, בשנת 2017, נפלתי ושוב מצאתי את עצמי עוברת שני ניתוחי גב נוספים.

אז כן... כשאני אומרת "בית חולים", זה לא סתם מקום בשבילי. הוא מלא בזיכרונות.

אבל יש גם צד אחר לסיפור.

אני כותבת את כל זה דווקא היום, כי אני כבר אחרי. אני מסתכלת לאחור ורואה שאפשר לעבור גם תקופות שנראות בלתי אפשריות. אפשר להשתקם, אפשר לחזור לשגרה, ואפילו ללמוד להעריך אותה.

פעם כל הזמן חיפשתי איך לשנות את החיים שלי. היום אני דווקא אוהבת את החיים שיש לי. אני אוהבת את השגרה שלי, את המשפחה שלי, את העבודה שלי, ואת הדברים הקטנים שפעם נראו לי מובנים מאליהם.

ומעבר לבדיקות של מחר, אני גם מתרגשת ממשהו חדש. בימים אלה אני בונה את הקהילה שלי מחדש. בעצם... שתי קהילות שהופכות לקהילה אחת גדולה של אופטימיות, חברות ואנשים טובים.

התבלבלתם? זה בסדר.

ב־7.7 תדעו הכול. 💛

ועד אז, אם יש משהו שהחיים לימדו אותי, הוא שגם אחרי התקופות הקשות ביותר – אפשר למצוא שוב שמחה, תקווה וסיבה לחייך. לפעמים הדרך ארוכה, אבל היא בהחלט קיימת.