השפעה של תמונה

יש רגעים שקטים כאלה, בלי שום סיבה מיוחדת, שבהם משהו קטן מצליח לגעת בדיוק במקום הרגיש בלב.

לפעמים זו תמונה אקראית בפייסבוק של משפחה חוגגת יום הולדת, לפעמים משפט, זיכרון או מחשבה שעוברת לרגע בראש — ופתאום עולה תחושה שקשה להסביר במילים.

אני באמת אוהבת את החיים שלי.

לא מתוך ניסיון לשכנע את עצמי, אלא באמת.

יש לי אנשים שאני אוהבת, זוגיות, משפחה, עשייה, חלומות שהגשמתי, וגם את היכולת לראות טוב ואור בתוך מציאות שלא תמיד הייתה פשוטה עבורי.

עם השנים למדתי לחיות לצד המוגבלות, לצד השינויים בגוף, לצד הדברים שלא תמיד הסתדרו כמו שרציתי.

למדתי להסתגל, להילחם, לצחוק, להמשיך קדימה ובעיקר להעריך את מה שיש.

אבל בתוך כל זה, נשאר לפעמים געגוע קטן לחיים אחרים שאולי יכלו להיות.

געגוע לילד או ילדה שלא היו לי.

לאיזו תמונה משפחתית שדמיינתי פעם בראש, אי שם בגיל צעיר יותר.

וזה מוזר, כי אפשר להיות גם מאושרת וגם קצת עצובה באותו הרגע.

אפשר להרגיש שלמה ובכל זאת להרגיש שחסר משהו קטן בלב.

החיים כנראה לא בנויים רק מרגש אחד.

אז במקום לכעוס על עצמי על התחושות האלה, אני מנסה פשוט לתת להן לעבור דרכי.

לקבל גם את הרגעים המבולבלים, את המחשבות על העתיד, את האכזבות הקטנות שלא באמת מוחקות את כל הטוב שיש סביבי.

כי בסופו של דבר, החיים שלי אולי לא נראים בדיוק כמו שחלמתי פעם —

אבל הם עדיין מלאים באהבה, במשמעות, באנשים טובים ובתקווה.

ואולי זה מספיק.

ואולי, בימים מסוימים, זה אפילו הרבה מאוד.