השתניתי? תגידו אתם
מי אני כשאני כבר לא חייבת להוכיח?
יש מחשבות שמגיעות בלי התראה מוקדמת. הן פשוט מתיישבות בראש ומסרבות ללכת.
לאחרונה אני מבינה שאני כבר לא אותו אדם שהייתי במשך שנים רבות.
זה לא אומר שהערכים שלי השתנו. עדיין חשוב לי לעזור, ליצור שינוי ולהשפיע. אבל משהו בקצב שלי, במוטיבציה שלי ואפילו בצורך שלי להוכיח – השתנה.
כדי להבין את זה אני חוזרת הרבה שנים אחורה.
בתיכון הייתי ילדה שונה. הרגשתי בודדה מאוד. לא באמת ידעתי אז להסביר למה, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה להשתלב כמו אחרים. הייתי ילדה של ספרים, ילדה של הבית, של אמא ואבא. במקביל התמודדתי עם הדיסאוטונומיה שלי, בלי להבין עד הסוף עד כמה היא משפיעה על חיי.
עם השנים למדתי להכיר את עצמי טוב יותר. הבנתי מה המשמעות של להיות אדם עם מוגבלות. הבנתי שלא מעט מהקשיים שחוויתי – במציאת עבודה, בהתקדמות בחיים ואפילו ביצירת זוגיות – לא נבעו רק ממני, אלא גם מהמציאות שבה אני חיה.
ואז, בערך בגיל שלושים, קרה בי שינוי גדול.
במקום להסתגר, התחלתי לפעול.
יזמתי, כתבתי, ארגנתי כנסים, הקמתי מיזמים, חיברתי בין אנשים והובלתי מאבקים חברתיים. רציתי להוכיח – לעצמי ולעולם – שאני יכולה. אבל לא רק להוכיח. רציתי שגם לכל העשייה הזאת תהיה משמעות אמיתית עבור אנשים אחרים.
אני זוכרת את תחושת הסיפוק אחרי כל הצלחה. כל הרצאה, כל כתבה, כל פרויקט חדש מילאו אותי באנרגיה שלא הכרתי קודם. הרגשתי שאני במקום הנכון.
אבל השנים עושות את שלהן.
לאחרונה אני מגלה שהצורך הזה לרוץ כל הזמן כבר פחות חזק. גם כשדברים לא מצליחים כפי שקיוויתי, אני לא מתפרקת. אני מקבלת אותם אחרת.
אולי זו הבשלות.
אולי זו ההשלמה.
ואולי פשוט למדתי שלא כל הערך שלי נמדד בכמות הפרויקטים שאני מובילה.
אני עדיין חולמת. עדיין רוצה להשפיע. עדיין רוצה לעשות טוב בעולם.
אבל היום אני גם רוצה ליהנות מהדרך, לשמור על הבריאות שלי, לכתוב, ליצור, ולהרשות לעצמי להיות בשקט כשאני זקוקה לו.
יש בי תחושה שהפרק הנוכחי בחיי לא פחות משמעותי מהפרקים הקודמים. הוא פשוט נראה אחרת.
ומי יודע...
אולי עד גיל חמישים אני אתן לעצמי לנוח קצת, להתבונן ולצבור כוחות.
ובגיל חמישים?
יש לי הרגשה שעוד יחכו לי כמה הרפתקאות חדשות.
וכן... אני כנראה עוד אתפרע.
בהגזמה, כמובן.
תגובות