חוייה של ספר
- Nurit Peleg Wolberg
- 12 במאי
- זמן קריאה 3 דקות
נוסטלגיה .
אתחיל בתזכורת, שאי שם בשנת 1990 התחלתי בכתיבת ספר. הייתי עוד ביסודי. באותה תקופה אהבתי מאוד לקרוא, בעיקר את ספריהן של גלילה רון פדר וסמדר שיר. הייתי גם מאוד באותו זמן וכך, מודה שגם בזמן השיעורים (נו נו נו לי!) כתבתי את הספר מיכל. על מה היה הספר? נערה נכה (אולי אני, למרות שלי אין כסא גלגלים) שמתאהבת במישהו בריא דרך האינטרנט (הא, סליחה, כשכתבתי הספר לראשונה עוד לא היה אינטרנט… והיא הכירה אותו דרך מודעה במעריב לנוער) ולא מספרת לו שהיא נכה, ולאחר תקלות ובעיות הם נהיים זוג ומיכל נהיית בריאה לגמרי בעקבות ניתוח.
בכל מקרה, בסופו של דבר הספר נכתב, הייתה התלהבות רבה ואני וילדי הכיתה שאפנו לעשות סרט. מובן שזה לא יצא כי:
א' – לא ידענו כלום על קולנוע
ב' – אז מצלמת וידאו היה דבר נדיר והשגנו כזו רק ליום אחד בקושי
ג' – הגיע החופש הגדול וכולם חזרו לענייניהם.
טוב, בטח לא הצלחתם להבין מה אני מספרת לכם את כל השטויות האלו, אז ככה…
הזמן עבר (עשרים שנה), לאחר קמפיין רציני הספר שלי יצא לאור ואתמול ראיתי הצגה המבוססת על הספר שלי. כן, מה שאתם שומעים – הספר שלי הומחז (עם שינויים כמובן) ובחטיבת ביניים אפק בקריית ביאליק התלמידים הציגו את אותו ספר שכתבתי לפני זמן כה רב…..
עכשיו אכנס יותר לחוויותיי מאתמול ואשתף אתכם באושר וריגוש מסוג שלא הכרתי.
נסעתי ברכבת לקריית מוצקין עם המטפלת שלי, שם חיכתה לנו מונית שלקחה אותנו ישירות לאשכול פיס בקריית ביאליק, שם הציגו את ההצגה "כסא פנוי לאהבה".
כמעט מיד שיצאנו מהמונית התקרבו אלינו תלמידים ששיחקו בהצגה. הוצגתי בתור הסופרת, דבר שריגש אותי במיוחד וגרם לי להרגיש קצת כמו אישיות חשובה….
אחרי זה נכנסנו לחדר הלבשה, שם היה גם צוות ממהדורה המקומית של הערוץ הקהילתי והערוץ הראשון.
התיישבתי במרכז החדר ומולי התאספו השחקנים הצעירים שרצו לדבר איתי. אני חושבת שמלבד כמובן הצפייה בהצגה, זה היה החלק ממנו הכי נהניתי.
כל אחד בתורו הציג את עצמו, סיפר על הדמות אותה משחק ואמר כמה מילים על איך הייתה ההרגשה לשחק את אותה דמות.
לאחר מכן התלמידים שאלו אותי שאלות. סיפרתי על משפחתי קצת (כי הרי מיכל מאוד קרובה להורים ואחותה), על בעלי, קצת על תקופתי בתיכון, על חברה שלי שעצבנה אותי באותה תקופה ועוד שטויות. לצערי התלמידים היו חייבים להתארגן ולהתראיין, מה שהיה מאכזב, כי מאוד נהניתי. בכל מקרה בהמשך הכתבת ראיינה אותי, ראיון די קצר אבל נחמד וקולע.
לפני ההצגה גם יצא לי לפגוש את הבמאי – תומר רוסו. זה היה קצר וחפיף, אבל בדרך חזרה הוא טלפן אליי.
זהו, הגיע זמן ההצגה. כל הקהל היו תלמידים מבתי ספר באזור ובסקרנות חיכיתי לתחילת ההצגה.
ההצגה הייתה טובה בהחלט. היו אולי שינוי אחד או שניים שהפריעו לי, למשל שבכלל לא הוזכר האינטרנט, וגם הורידו דמות שדי אהבתי – רון, נער שקט שמתאהב במיכל.
אבל חוץ מזה התלהבתי לגמרי. ההצגה הייתה יפיפייה, הדמויות היו כמעט כמו שדמיינתי בעיני רוחי והיו שירים וריקודים מדהימים. לראות את הספר שלי בתצורת הצגה – הייתה בהחלט חוויה בלתי נשכחת.
חוץ מזה היה שינוי אחד ששמחתי עליו – הסוף. לפי הסוף בספר שלי מיכל הולכת ורצה עם דן. בהצגה, מודה שאם הייתי חוזרת בזמן הייתי עושה סוף דומה – הניתוח לא הצליח, אך דן עדיין היה עם מיכל.
חושבת אולי לכתוב גם המשך לספר, ואולי אעשה זאת כאילו כל הסוף היה חלום מההרדמה ובאמת הניתוח לא הצליח… מה דעתכם?
בכל מקרה, לאחר ההצגה עליתי לבמה. חששתי מאוד מהצורך לדבר במיקרופון, אבל להפתעתי לא הייתה לי בעיה. סיפרתי על עצמי עכשיו, על עצמי בתקופת התיכון ובכלל איך כדאי לנהוג עם נערים נכים – כמו כולם!
אין מה להגיד, חוויה מדהימה, וכמו שאחותי אמרה – לא יכולתי לקבל מתנת יום הולדת יותר מוצלחת!
�
יפה מאד.
מקסים
מרגשת מאוד נורית היקרה
נורית, אכן נשמע שעברת חוויה מרגשת מאוד. מפגש עם התלמידים שעשו הצגה מספרך הוא אכן דבר מיוחד מאוד. המשיכי כך ובהצלחה לך!
נתת לי לקרוא את הספר מיכל וסיימתי אותו בבליעה תוך יום-יומיים
צפיתי כעת בסרטון שלך משוחחת עם תלמידים על הצגה שנכתבה בהשראת הספר שלך וממש התרגשתי
את מעוררת השראה מדהימה וגדולה מהחיים