מכשולים לנגישות

• תמונה שלי - ללא קשר לכתבה

למה רכבים חונים על המדרכה?

אני באמת שואלת.

זה לא אמור להיות נגד החוק?

בתור אישה עם מוגבלות, ההליכה עצמה כבר דורשת ממני המון ריכוז. אני הולכת עם אורטור ומנסה להיות הכי יציבה שאפשר כדי לא ליפול ולא למצוא את עצמי שוב בבית חולים. אני בטוחה שהרבה אנשים עם מוגבלות מרגישים כמוני — לפעמים מדרגה אחת, שיפוע קטן או מעבר צר יכולים לעשות את כל ההבדל בין הליכה רגועה לבין פחד אמיתי.

אבל הדבר שהכי מקשה עליי אלו מכוניות שחונות על המדרכה.

וגם עמודים באמצע הדרך, עצים שבולטים לתוך המעבר, מדרכות צרות או גבוהות מדי. כן, עצים זה יפה, אבל כשצריך לעבור לידם עם קושי ביציבות זה הופך למכשול.

כל פעם שאני נתקלת במכשול כזה אני צריכה לרדת לכביש, וזה לא באמת בטוח. מעבר לפחד מנפילה, יש גם את הלחץ עצמו. ברגע שאני נלחצת אני מרגישה עוד פחות יציבה, ואז כל מכשול קטן נהיה הרבה יותר גדול.

האמת? אני כבר כמעט לא הולכת לבד.

רק עם אבא שלי, יוסי אהובי או המטפלת.

פשוט נהייתי מפוחדת יותר.

והקטע הוא שאני כן מנסה להמשיך לחיות. אני עושה כמעט כל יום צעדה, יוצאת, נפגשת, מנסה לשמור על עצמאות כמה שאפשר. היום למשל נסענו לפלורנטין, אכלנו בבר פלורנטינה והיה ממש טעים וכיף. אנשים גם ניסו לעזור לי בדרך, ואני באמת מעריכה את זה.

אבל הדרך לשם הייתה לא פשוטה בכלל.

מדרכות צרות, רכבים על המדרכה, ירידות לכביש, מדרכות גבוהות מדי. אפילו כשהשירותים במסעדה היו נגישים — הדרך אליהם לא באמת הייתה נגישה.

וזה בדיוק העניין.

אפשר לעשות מקום נגיש, אבל אם הדרך אליו מלאה במכשולים, אז הנגישות נעצרת באמצע.

אני יודעת שלפעמים אנשים עוצרים לרגע על המדרכה בלי לחשוב יותר מדי. אני אפילו יכולה להבין עצירה קצרה. אבל להחנות ממש על המדרכה? זה כבר לא הוגן. לא כלפי אנשים עם מוגבלות, לא כלפי הורים עם עגלות, ולא כלפי מבוגרים שמתקשים ללכת.

אני גרה באזור שיש בו הרבה יתרונות, באמת. כמו בכל מקום יש גם חסרונות. אבל נושא החניה על המדרכות הפך למשהו שממש משפיע על החיים עצמם.

אז אם מישהו קורא את זה עכשיו וחושב בפעם הבאה אם לעלות עם הרכב על המדרכה — אולי הפוסט הזה יגרום לפחות לנהג אחד לבחור אחרת.

ואם זה יקרה, כבר היה שווה לכתוב.