הכל משתנה והכל נשאר

ככל שאני מתבגרת, כל הקונספט של זמן נהיה לי פחות ופחות מובן.

ברור לי שיש זמן. ברור שאנשים משתנים, שהחיים משתנים, שאירועים חולפים, שהעולם מתקדם. ובכל זאת, יש בי חלק שלא מצליח באמת לתפוס את זה.

איך הכול כל הזמן משתנה — ובאותו הזמן גם נשאר איכשהו אותו דבר.

אולי כי שינוי אמיתי הוא לא תמיד דבר פשוט.

אנחנו אוהבים לחשוב שהכול תלוי ברצון שלנו, בבחירות שלנו, בכוח שלנו לשנות. אבל לפעמים אלו דווקא הדברים הפיזיולוגיים, השנים שעוברות, המציאות סביבנו והחיים עצמם — שמזיזים אותנו קדימה גם בלי שביקשנו.

והזמן?

הוא לא באמת שואל אותנו.

הנה, אני כבר רואה את גיל 50 באופק. פחות משנה.

וחלק ממני עדיין מרגיש אותו אדם שהייתי פעם, עם אותן מחשבות, אותן רגישויות, אותם פחדים וחלומות. אבל חלק אחר כבר מבין שהחיים זזים. מהר.

פתאום חושבים יותר על העתיד.

על ההורים שמתבגרים.

על הגוף.

על השנים שעברו בלי ששמנו לב.

על כל מה שעוד רצינו להספיק.

לפעמים יש בי רצון שהזמן פשוט יעצור. יקפא לרגע.

אבל אני יודעת שגם זה לא באמת אפשרי. אולי אפילו להפך — לעצור את הזמן זה לעצור גם את החיים עצמם.

אז אולי אין לנו באמת שליטה על הזמן.

אבל יש לנו דרך לבחור איך לפגוש אותו.

אני משתדלת לבחור באופטימיות. לא מתוך תמימות, אלא מתוך הבנה שזו הדרך היחידה כמעט להמשיך לנשום בשקט בתוך כל השינויים. להבין שגם אם לא הכול מסתדר בדיוק כמו שרצינו — דברים עדיין יכולים להסתדר לטובה בדרכים שלא תמיד ראינו מראש.

אולי זו בעצם ההתבגרות.

לא להפסיק לפחד מהזמן, אלא ללמוד לחיות איתו בשלום קצת יותר גדול.