לולי פלג - סיפורה של כלבה

לולי – סיפור על כאב, הצלה ומציאת בית

מוקדש באהבה ללולי פרלה פלג ז״ל

היי,

לי קראו לולי.

לולי פרלה פלג.

נולדתי במושב, וכבר מהרגע הראשון כולם התלהבו ממני. אני חצי כנענית וחצי זאב, שילוב מוזר ומקסים, ובהתחלה החיים חייכו אליי. היה לי בעלים, והוא אהב אותי ופינק אותי. אפילו לקח אותי לקרקס – מקום מלא אנשים, תנועה, משחקים. עולם שלם של ריגוש עבור גורה קטנה כמוני.

חשבתי שמצאתי את מקומי.

אבל לפעמים, גם כשהכול נראה טוב – הסיפור עוד רחוק מלהיגמר.

הבעלים שלי נאלץ לעבור למלון. לי זה לא היה משנה. כל עוד אנחנו יחד – זה כל מה שביקשתי. אלא שהתברר שבמלון אסור להכניס בעלי חיים, והאדם שחשבתי שיישאר לצידי בחר אחרת.

הוא התרחק.

ובסוף – עזב.

אחרי תאונת דרכים קשה שעברתי, הוא לקח אותי לצער בעלי חיים. שם, לא רק שהשאיר אותי לבד – הוא גם התכחש לי. אמר שמצא אותי סתם כך על הכביש.

האמון שלי בבני אדם נסדק באותו רגע.

הייתי חולה, חלשה, מותשת. כל מה שרציתי היה שקט. להיעלם קצת, לא למשוך תשומת לב. אבל גם זה היה יותר מדי לבקש. הכלבים האחרים הריחו את הפחד והחולשה, ובזה אחר זה תקפו אותי. לי כבר לא נשאר כוח להילחם. רק שכבתי שם, מחכה, סובלת בדממה.

אני זוכרת רגע אחד מטושטש במיוחד – ניסיון לשים לי רעל באוכל. רצו לסיים את הסיפור שלי.

שם הבנתי עד כמה שקופה הייתי. עד כמה לא חשובה.

ואז – קרה נס.

אישה אחת ראתה אותי באמת. לא כעוד כלבה, לא כמקרה אבוד. שימרית שמה. היא לקחה אותי משם, הביאה אותי לווטרינר, וישבה לידי בלי לזוז. פחדתי, אבל בפעם הראשונה מזה זמן רב – מישהו דאג לי. באמת.

בזכותה ובזכות הווטרינר, ניצלתי מהרדמה. לאט־לאט התחזקתי. שימרית לקחה אותי לביתה, ונתנה לי זמן. אהבה. סבלנות.

היא תמיד תישאר בשבילי מלאך.

הדרך לבית עוד לא הייתה פשוטה. היו ניסיונות שלא הצליחו, היו קשיים, אבל אז – מצאתי את המשפחה שלי.

פראן ודוד פלג.

גם זה קרה בהדרגה, בזהירות. הם נתנו לי מקום, ולא דרשו. ולאט־לאט, הלב שלי נפתח.

שם למדתי מה זה חום.

מה זה ביטחון.

מה זה לדעת שלא עוזבים.

שם הייתי מאושרת באמת.

זה הסיפור שלי.

סיפור על כלבה שעברה הרבה מדי –

ועל אהבה שהגיעה בסוף, בדיוק בזמן.