לנורית היקרה, פרק חדש

נורית יקרה,

אז זהו, זה מתחיל. הרבה זמן לא הייתי בלי מטפלת, והנה הגיע היום הראשון. האמת? זה לא כזה נורא. אפילו יש בזה משהו משחרר. פתאום יש יותר מקום ל“אם בא לי” – לבחור, להחליט, להיות.

אני לא לבד. ההורים פה לידי, הכי קרובים והכי תומכים, ויוסי איתי – וזה נותן שקט. ממש שקט.

ובכל זאת, יש בי את השאלה הזאת שמנקרת: עד כמה אני באמת עצמאית?

אני יודעת שעברתי דרך. אני לא אותה ילדה. יש דברים שהשתפרו, באמת. אני חזקה יותר ממה שאני לפעמים חושבת. אבל יש גם דברים שפחות – שיווי המשקל, הראייה, הרגעים האלה של סחרחורת שתופסים משום מקום ומערערים.

ואולי זה העניין עכשיו – לא להוכיח שאני “יכולה לבד” בכל מחיר, אבל גם לא לוותר לעצמי מהר מדי. למצוא את האמצע הזה. לנסות, להתמודד, וגם להסכים לבקש עזרה כשצריך, בלי להרגיש שזה מוריד ממני.

יש רגעים שאני פשוט מתעצבנת. באמת. למה אני צריכה להתמודד עם שיווי משקל בכלל? למה אי אפשר פשוט לרחף ממקום למקום וזהו? לפעמים אני ממש מדמיינת את זה – שאני הולכת באוויר, מגיעה לאן שבא לי בלי לחשוב, בלי לפחד. ואז אני חוזרת למציאות, ורואה את הרולטור לידי.

ופעם זה היה מבאס אותי יותר. היום אני מנסה להסתכל עליו קצת אחרת. לא רק כתזכורת למה שקשה, אלא גם למה שכן מאפשר לי להמשיך לזוז, להגיע, להיות.

אז הנה, יום ראשון בלי מטפלת. יש קצת חשש, ברור. אבל יש גם סקרנות. ויש בי גם ידיעה קטנה כזאת, שקטה, שאולי אני במקום קצת יותר טוב ממה שחשבתי.

נראה.

שלך,

נורית